תערוכה
בעיניה
תערוכת הצילום "בעיניה" – “ON HER EYES“
מציגה 21 תמונות ייחודיות של נשים שנפגעו ב-7.10 בדרכים שונות, כל אחת לוכדת זווית רגישה ומשמעותית, מוצגות בהרכב אמנותי מעורר מחשבה. סיפורן האישי, כפי שהוא מובא בכל צילום, משקף גם את הרגשות והמשמעויות הקולקטיביים עבור כולנו, כאומה וכעם. באמצעות דיוקנאות וטקסטים ייחודיים, שנכתבו במיוחד לכל תמונה, התערוכה משלבת דימוי וכתיבה במטרה למקסם את המסר, לרומם כל סיפור ולהדגיש את ההקשר האייקוני של הסצנות הנבחרות בכל מקרה ייחודי. כל פרט ו”הלחנה” מיוחדים נבחרים בקפידה, מרחיבים, נוגעים בלב ומובילים את המתבונן להרהור פנימי. “בעיניה” מציעה מבט נשי, אימהי, כואב וגם מלאה עוצמה ותקווה. היא מציגה את השילוב הבלתי אפשרי, אך כל כך אמיתי, בין כוח ואובדן המתרחש בו-זמנית עבורן, עבור כולנו, הן באופן אישי והן כמדינה. הצלמת הבינלאומית שרון בק בנתה את מרבית הקריירה שלה בברלין, היא ידועה במגע הרגיש שלה ובפורטרטים המרתקים שהיא מצלמת. עבודתה מוערכת בזכות יכולתה ללכוד את מהותם של נושאיה מה שהופך אותה לאמנית.
צילום: שרון בק | sharonback.com
אוצרת וכתיבה: אילנה קליין
האור דולק
שלי שם טוב – אמא של עומר שם טוב מהרצליה, בן 21 שנחטף ממסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. היא פותחת את ביתה בפנינו ומובילה אותנו אל חדרו ששמרה בדיוק כפי שהיה: הפח עדיין מלא, האור דולק ללא הפסקה, החפצים שלו והאינטימיות נותרו כפי שהיו. היא מחכה, לא הוסיפה דבר מלבד ספר תורה, מתפללת ללא הרף בכל בוקר וערב כבר במשך שנה, החפצים והזכרונות הרבים שכאן עוזרים לנו להכיר את עומר טוב יותר, להתפלל יחד איתה לשובו ולדמיין אותו חוזר למקום אליו הוא שייך. כמה פעמים היא נכנסה לחדרו, ליטפה את שערו בבקרים כדי להעיר אותו, מציעה לו קפה, מדברת איתו על היום שחלף בשעות הלילה המאוחרות, מקשיבה לסיפוריו, מריחה את ריחו ומרגישה את נוכחותו הרגועה ישן בבית. שלי מדמיינת את בנה נכנס הביתה, תופס את מקומו בזרועותיה האוהבות, המחכות, כולנו זקוקים לו כאן.
עכשיו
עינב צנגאוקר – תושבת אופקים, אמא של מתן שנחטף מקיבוץ ניר עוז. עינב היא אחת ממובילי ומובילות מחאת החטופים. עינב מביטה ישירות למצלמה מבלי להסיט את מבטה ולהסס אפילו לרגע, בדיוק כפי שהיא מתמודדת עם המציאות הקשה. נחושה וכואבת, יודעת שהמאבק הוא הכרחי ולא מבזבזת זמן: לילותיה אינם יודעים שינה, ימיה אינם יודעים מנוחה ואינם מכירים ויתור ולא תירוצים ולא הסברים של אף אחד. ביום שהיא תחבק את מתן ותביא אותו הביתה אולי סוף סוף יוכלו יחד איתה גם כל האמהות בישראל לישון בלילות. עד אז היא ערה ולנו אין דרך להתחיל בהחלמה, שום ניצחון לא קיים בלעדיו. רבבות של אנשים איתה ברחובות מלווים את קולה הברור, את דרישתה המוצדקת לצד אלפי רגליים שצועדות לצידה. עינב מביטה אל עדשת המצלמה – שמשתחווה אל מול עוצמתה. העיניים שלה איתנו, הראש שלה בהפגנה בכיכר החטופים והלב שלה בעזה. היא עונה לטלפון, לשיחות שלא מפסיקות להגיע בלוח זמנים צפוף שמוקדש כולו למאבק הזה; שלנו. המצלמה מבינה שהיא לא תוכל להישאר כאן איתנו אפילו עוד שנייה נוספת, שאי אפשר לסבול את זה עוד שנייה נוספת מבינים אנחנו. כך בלי מילים היא מחדדת לכל אחד ואחת מאיתנו את חשיבותה של כל שנייה. היא יודעת ואנחנו יודעות שאין לנו זמן אחר – חוץ מעכשיו, עכשיו!
משפחה חסרה
כשהוא עדיין חטוף בעזה – בן נולד לאלכס לובנוב. מיכל, שבעלה נחטף מהמסיבה ברעים בה עבד בעודה בחודש השישי להריונה, הביאה לעולם את בנם השני ואח קטן לטום בן השנתיים – היא ילדה לבד עטופה בתקוות שאלכס יחזור בקרוב ויוכל לזהות את פניו היפות בפרי אהבתם. הטבע והימים חולפים והם גדלים. היום-יום, הצרכים שלהם מכוסים קצת באוטומט: קמים, עושים, אוכלים, ממשיכים אבל לא, לא באמת – לא נהיה משפחה מאוחדת עד שלא נצליח לאחד את המשפחות עם יקיריהם בשבי. עד שהתמונה לא תושלם, הבית שלנו לא יהיה שלם וכולנו נרגיש חצויים, חסרים, בידיעה שיש כל כך הרבה הורים שמחכים שיחזרו, שילדים מחכים להוריהם, שאמהות שמחכות לבנותיהן, אנחנו משפחה גדולה והם חסרים לכולנו. לעולם לא נהיה שלמים בלעדיהם כאן. כאשר התמונה הזו צולמה, אלכס היה שורד, הוא היה בחיים. במנהרה ללא אוויר, ללא אוכל, ללא מרחב, וחז בתקווה. אלכס היה אמור לחזור בעסקה, אך נרצח באכזריות לאחר ששרד 11 חודשים. גופתו חולצה ונקברה בישראל. בנו התינוק לעולם לא יפגוש את אביו האמיץ והאוהב. ישנן תמונות שלעולם לא יהיו שלמות. אלו שיכולות עדיין להיות, חייבות להיות.
אמא אדמה
ריקרדה לוק – אימה של שני לוק שנרצחה במסיבת הנובה ונחטפה לעזה. הסרטון שבו רואים את המחבלים מובילים את גופתה של שני הפך לבלתי נשכח וגם לבלתי נסלח בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. התקווה להחזירה בחיים הוחלפה בצער אין-סופי וניסיון להחזיר את גופה השברירי והפצוע אל האדמה בה היא נולדה. שם במושב שריגים, במקום של שלום, של שקט ועצים רבי שנים ותבונה. ב-17 במאי, צה”ל חילץ את גופתה והחזירה לקבר ישראל. שני הייתה בת 22 כשיצאה לרקוד את צעירותה בחגיגה של חופש ואהבה, מוקפת חברים וחלומות עד שהגיעו התמונות של גופתה הפצועה, השבורה והמדממת בחלקו האחורי של טנדר המחבלים בדרכו לעזה. סרטון שהיה בין הסרטונים הראשונים של אותו בוקר בו היינו חסרי אונים וחסרי קול בשעות הראשונות של ה-7 באוקטובר, שעות בהן עדיין לא תפסנו את גודל האסון. יותר מדי אמהות ממתינות להחזיר את גופות יקיריהם לקבורה בארצנו, ארץ קשוחה ופורייה. בתמונה ריקרדה מובילה אותנו ברגליה היחפות שנוגעות באדמה הכואבת, אדמה שמקבלת את גופותיהם של יותר מדי מלאכים ומלאכיות שנפלו. יש כאן מקום רק לתפילת ״יהיה זכרה ברוך” בתמונה שאין בה דבר מלבד אמא אדמה.
גיבורה
מזל תזזו – תושבת נתיבות, אם חד הורית לילדה בת 9. מזל שרדה את הגיהנום שהתרחש במסיבת הנובה. היא התחבאה בשדה בו מחבלים הכו אותה בראשה עם קת הרובה וקשרו את רגליה בניסיון לחטוף אותה. מזל העמידה פנים שהיא מתה והמחבלים נטשו אותה יחד עם שני חבריה איתם יצאה למסיבה ששכבו מתים לצידה. מאוחר יותר, היא נמלטה מהאש שפשטה בשדה לאחר שהמחבלים הציתו אותו. מזל לא הייתה מוכנה למות “לא היום” היא לחשה לעצמה ולנו נותר להרים את ראשנו ולומר “לא, לא היום, ולא לעולם” משהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות דרך הדיוקן שלה, יחד איתה. חוסנה, כוחה ויופיה עומדים שוב על השביל שבו צעדה בין חיים למוות, זקופה ואלגנטית היא מאפשרת לנו נשימה מהכאב. עם תחושת גאווה עמוקה בכוחה, בכוחן של גיבורות היא אומרת “הנה אני,” אומרת למצלמה “הנה אני”. מזל מספרת לנו שהיא תמיד ציירה ויצרה ציורים ששיקפו רגעים בעלי משמעות בחייה לפני ה-7 באוקטובר. עכשיו כשהיא חוזרת לכאן, למקום הזה שבו המחבלים נכשלו מלצייר את סיפורה – היא עושה זאת בעצמה. מחזיקה במכחול שהביאה מהבית, שופכת צבע על הרצפה השרופה שספגה את דמה, צבע כחול בהיר, כמו השמיים. כחול כמו הדגל שבליבנו שמסמל תקווה ועתיד – והיא גיבורה.
מיאה ליימברג - אינה נוכחת
מיאה ליימברג – בת 17 חזרה משבי חמאס בעסקה לאחר 53 יום. מיאה מראה לנו את בית הספר שלה. כיסאות ושולחנות, נוסחאות מתמטיות על הלוח, כאן היא לומדת. כאן נמצאים הילדים והילדות בני ה-17 בכל יום, אבל היא לא. היא לא הייתה בכיתה, היא לא הייתה נוכחת שם איתם 53 ימים – היא הייתה במציאות שאי אפשר לקבל להבין ולסלוח. צעירים מתבגרים שצוחקים ומתעסקים בטלפון שלהם, שרים בטיק-טוק ושולחים אלפי הודעות בלילות, בעולם תקין, אבל לא כאן בישראל מאז ה-7 באוקטובר, לא בשבילה. כאן הילדה שלנו הייתה בשבי בידי המחבלים, במנהרות הטרור, מאוימת בנשק. רואה מה שאף אדם לא צריך לראות, אף צעירה בת 17 לא צריכה לראות. היא חזרה אבל איך נחזיר לה את הנעורים שנקטעו בכזאת אלימות. בת 17 שנות חיים צועקת ״הכיתה הריקה הזאת.״ רק בת 17!!
ישראל כלה יפהפייה
גלי סגל ובן זוגה הכדורגלן בן בנימין – נפצעו קשה במיגונית ברעים. שניהם איבדו את רגלם הימנית במהלך התקיפה כשנמלטו כדי לשרוד את המסיבה בנובה. הם ברחו יחד, נמלטו יחד, שרדו יחד. בתמונה הזו גלי מודדת את שמלת הכלה שלה ומאפשרת לנו להיות מוזמנים בצורה מסוימת לרגע כה מיוחד, בלי להסתיר את הכאב ובלי להתנצל על השמחה וההתרגשות לקראת האיחוד שייחתם בחתונתם הקרובה. איחוד שכבר קיים ביניהם, איחוד של אהבה ששרדה. העתיד שלהם מכאן ימשיך להיבנות והם גורמים לכולנו להרגיש תקווה, לדמיין את השמחה ולהיות שותפים לברכות – ישראל כלה יפהפייה, פצועה וחזקה, בכוחה העצום של אהבת אמת ממשיכה להיבנות.
הפנינים והצל
איילת אפשטיין – מקיבוץ כפר עזה, בנה נטע הציל את חיי חברתו כשקפץ על רימון שמחבלים השליכו אל תוך הממ״ד בו הם התחבאו. נטע נהרג, הקיבוץ נהרס, ברחובות שמובילים אל ביתה מקבלים את פנינו אש, אלימות, אכזריות, וסימני חוסר אנושיות. כשנודע לה שבנה נרצח איילת הייתה בממ״ד עם חמה, מחזיקה בידית הדלת במשך שעות רבות. בתמונה היא חוזרת לשבת על ספת הסלון שלה, ספה של ימים פשוטים ולילות של סרטים מלאים במגע וליטוף קטן, ספה של רגעים יפים. פתאום זה אינטימי ורחוק ממנה, זה בית אבל זה אזור מלחמה. אלו אלפי זכרונות יפים וכאב מר. שם היא יושבת בפעם האחרונה, על ספה שהיא לעולם לא תשתמש בה שוב – לשם היא כבר לא תחזור. בסלון הריק חסר האוויר. איילת מספרת לנו, גאה ועצובה על בנה האהוב שהציל את חיי חברתו בגופו והגן על חייה בדמו. הוא גיבור, היא יודעת את זה, ואין דבר שמנחם. בידיה הריקות מחיבוקים היא מחזיקה פנינים לבנות, כל אחת היא זיכרון, רגע, האוצר הגדול שלה. זכרונות. הצליל של קולו אומר לה “אמא”, רגעים מילדותו, טיולים יחד. איילת מספרת שהיא תמיד הייתה מודעת לכך שהרגעים האלה הם פנינים, היא נהגה לציין ״שהרגע הזה הוא פנינה שאשמור״ בכל פעם שמשהו יפה נוצר, כאילו ידעה משהו שרק רחם של אישה שילדה ילד יכול לחוש ללא הסבר. לרגעים, הפנינים היפות והחלקות מתגלגלות לצידה. איילת לא מאבדת קשר עין עם אלו שזזו, עם זו שנפלה, ודואגת להחזיר אותן למקום. הזכרונות האלה הם האוצר הגדול שלה, הכוח והפגיעות שלה. האור על הסט שהדלקנו כדי להאיר את הפנינים שלה, מאפשר את הצל מאחוריה שתמיד יהיה שם איתה.
בלתי מכונה
דנה סילברמן – אחותה של שירי ביבס שנחטפה ב-7 באוקטובר עם שני בניה, כפיר (בן 9 חודשים) ואריאל (בן 4), לעזה. ירדן ביבס, האבא, נחטף מוקדם יותר על ידי מחבלי חמאס. ההורים יוסי ומרגרט סילברמן שגרו גם הם בניר עוז נרצחו באותה שבת וביתם נשרף. דנה יושבת מול הבית שלהם, יושבת ומביטה בנו, כולנו בשקט. אפילו המצלמה לא משמיעה צליל, היא לא אמרה דבר, לא היה מה לומר. העדר המילים מכבד את התינוקות האלו, את ירדן ואת שירי. העולם כולו היה חייב להשתתק, להפסיק להסתובב, הוא היה חייב אל מול מה שאנחנו רואים כאן. אנחנו מסתכלים על זה ולא עומדים בזה, לא מאמינים לזה ואין לנו מילים.
חיוך
אופליה רויטמן – בת 78 נחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז ושוחררה לאחר 52 ימים. האחיין שלה, פרשן הכדורגל מארגנטינה, קרא לשחרור החטופים במהלך משחקים מול מיליוני אוהדים. אופליה מספרת לנו את הסיפור הנורא והאלים של חטיפתה. על היריות בדלת הממד, על הפציעה שלה והדרך שבה נלקחה לעזה, על הרגעים הקשים מנשוא בשבי. ״הפחד. המחנק. האלימות״ היא מספרת לנו, לוגמת מכוס המים שהבת שלה הביא לה בדאגה וממשיכה לספר “מה שהכי עזר לי במהלך השבי היה כתיבת מכתבים לאהוביי, לנכדים, לילדיי. ספירת הימים, שמירת חתיכת עגבניה כך שאם לא יהיה כלום, לפחות שמרתי בכיס. הרטבתי את הפיתה היבשה כדי שאוכל לבלוע אותה” והחדר מלא בדם המיובש שלה, מקשיב לה. היא יושבת על קצה המיטה, מסדרת את שערה, בודקת את האיפור העדין שלה “האם עלי לחייך?” היא שואלת. “לא!” אנחנו עונות במהירות, מבלי להבין את התמונה שהיא מציעה לנו, את העושר של המסר שלה לכולנו. היא מביטה בנו ואומרת, “אני כן רוצה לחייך! למרות הכל. כאן, ואף על פי שזה קשה לי אני רוצה לחייך ושנחייך יחד. למרות הכל אני אופטימית – כן, זה נכון, אני כאן כדי שהזוועה הזו תתועד – הכל נשרף בבית ההרוס הזה, אבל אני כאן עם חיוך חם לחלוק עם כולם״
יחד
לאה ינאי ואחותה מורן סטלה ינאי – ששוחררה משבי חמאס לאחר 54 יום. דיוקן זה לוכד חיבוק של אחיות שהתאחדו לאחר החטיפה של מורן. הוא מציב את שתיהן במוקד, במרכז הפריים, שזורות באירוע טראגי וטראומטי, עומדות יחד בעוצמה. קרובות זו אל זו לא רק כדי לחגוג איחוד שהוא ברכה, אלא גם כדי לרפא אחת את השנייה. הפצעים שונים והכאב שונה אבל הוא עמוק ומשותף לשתיהן. כאב שאינו חולשה, כלל לא, אלא רכות שמקרינה עוצמה וכוח שמבהיקים ומביאים איתם תחושת גאווה שהיא גם שלנו. זו תמונה שמזמינה אותנו להרחיב את הלב ולהביט בקרובי המשפחה של החטופים והחללים שנושאים בתוכם כאב שקט ובלתי נראה. תמונה שמזמינה אותנו גם לחייך קצת ולראות את היופי שמתגלה ונראה לעין בחיבוק שהוא אחדות טהורה ולא סתם סיסמה. הוא שלהן, אינטימי ולנו הוא סמל לאור ותקווה. מי ייתן ויהיה חיבוק כזה גם בינינו ונדע להתחבר מחדש באמת לעוצמה של עמנו היפה.
איתך
עדי מרציאנו – אמה של נועה מרציאנו ז”ל, התצפיתנית בת ה-19 שנחטפה לעזה ונרצחה בשבי. בשיחה האחרונה שלה עם נועה היא אמרה לה “אני חייבת לנתק אמא, אני חייבת להיות בשקט” ומאז שקט. מהרגע הזה העולם כבר אינו אחד. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא שמעה את קולה המתוק, הצעיר, האהוב כל כך – לימודיה, נעוריה המוקדמים וקולה הושתקו בשבי. ביום קבורתה עדי מצאה בחדרה של נועה את ׳יומן התודות׳ ואת יומנה הצבאי שכתבה. לפתע נפתח בפניה עולם חדש, עולם פנימי בו נועה ממשיכה להפתיע אותה, לגלות לה דברים שלא ידעה, עולם שבו נועה מדברת במשפטים אותם היא כתבה, במילים שהיו לה לעזר ולסמל ועכשיו הם כבר חלק מעדי. המוזיקה שלה נשמעת שהכאב בלתי נסבל, הצלילים מהשירים שלה הם חיבור ורגש מחודש לעדי. כך בין דפי העולם הפנימי הזה, נועה מתגלה בדברים הקטנים ומאפשרת לעדי לחייך לפעמים, דברים המאפשרים לה כוח, דברים שאף אחד לא מבין – פרפר לבן בדרך של תקווה. עדי עוצמת את עיניה בדיוקן שהוא חלון קטן לעולם חיצוני שנפרד מנועה מוקדם מדי ולוקח אותה אל עולמה הפנימי, בעיניים עצומות ונשמה פתוחה, קשובה וערה. שם, נועה ממשיכה לגדול וממשיכה להיחשף עם כל דף וכל שיר. אחד המשפטים שמצאה ביומנה ומלווה אותה הוא: “דווקא כשקשה, צריך למצוא נקודת אור שתעזור לנו להתמודד עם הקושי”. בצילום הזה עדי עוצמת את עיניה בנקודת האור שמצאה אל עולמה הפנימי, שהוא אמיתי ופועם, שבו נועה איתה.
סימנים קטנים בדרך
אורי מגידיש – התצפיתנית שנחטפה מבסיס נחל עוז הייתה הראשונה שחולצה על ידי צה״ל. הצלתה הייתה שמחה ראשונה, נקודת אור – כשהרחובות התמלאו בדגלי ישראל, כולנו התרגשנו והרגשנו שחזרנו יחד איתה, שהחיילים הגיבורים שלנו כאן, שאנחנו כאן בידיים הכי טובות שיש. שאנחנו יכולים. שאנחנו חייבים. הרגע הזה היה דחיפה, חיוך נחוץ. אורי מספרת שהיא שמרה כל הזמן על התקווה ועל ההרגשה שמשהו יקרה, שהיא תחזור. יום אחד כשבאמצע הכאוס, ההרס וחוסר האוויר של עזה פתאום הצליחה לראות פרפר אמיתי – היא ידעה. ואז היא חולצה – עלינו לשמור על האמונה, עלינו לראות את הסימנים הקטנים בדרך.
להקיף בפרחים
מישל רוקביצין – חיילת מבסיס כיסופים, סבלה מפגיעת ראש חמורה. מישל היא הפצועה הקשה ביותר ששרדה את בוקר ה-7.10. היא הייתה דוגמנית, יופיה המדהים ייצג את היופי של בנות ישראל היפות ביותר. כדורי המתכת שחדרו לגולגולתה, לזרועותיה ולרגליה שוב ושוב שפכו את דמה הצעיר על רצפת הבסיס הצבאי שהותקף – החסד שלנו הותקף והחוסן שלנו נשבר, זה נכון. זה גם נכון שהמראה החיצוני של מישל לעולם לא יחזור להיות כבעבר וגם שלנו – ובכל זאת כאשר היא השקיטה את פעימות ליבה מהמחבלים וחיפשה מקלט בין הגופות שהסתירו אותה והצילו את חייה, מישל שרדה. היא הגיעה במסוק לבית החולים מאוחר מכדי למנוע את הנזק העצום שנגרם לה, גופה כבר היה משותק והיא איבדה את עינה. עכשיו מישל מסתכלת עלינו עם יופי שמוקרן אלינו מבפנים, מהחוסן שלה, מהאומץ שלה, מהמאבק שלה לחיים. היא מסתכלת עלינו ועיניה זורחות, כואבות, פתוחות ובהירות. היא יודעת שעדשת המצלמה שלנו רואה בה סמל להישרדות, סמל בכוח להאמין בחיים. בעבודה היומיומית בפיזיותרפיה, הדמעות והזמן מצליחים בדרך פלא לעזור לה להזיז את אצבעותיה כדי שתוכל להחזיק בעצמה את הפרחים שביקשנו להניח על גופה השברירי – פרחים שמקיפים אותה בצבע ויופי. ה-7 באוקטובר הותיר נפגעים רבים פצועים וכואבים, יותר מדי מהם וגם כולנו. הפרחים מסמלים את הרצון והצורך שלנו להיות עדינים ורגישים, ערים לכאב הקולקטיבי ולתמוך בהחלמה הפיזית והנפשית של רבים, רבים מאיתנו. אלו פרחים, שאנחנו מקווים להביא לכל פצע פתוח ואל הכאב של ישראל היפה, המתאוששת לאט. מי ייתן והיופי החיצוני שהוחלף בעוצמה פנימית יגרום לנו לגאווה. מישל היא סמל לניצחון החיים והשתקפות אתגר השיקום הקשה שכולנו צריכים לאמץ כחברה וכעם וכל אחד ואחת לחוד. נזכור שהם פרחים שזקוקים מאיתנו למים, שנשמור על צבעוניות ושנדע לחבק את הכאב.
הבלימה
רב פקד מאלי שושנה קצינת משטרה בתחנת שדרות, שנלחמה במחבלים שחדרו לתחנת המשטרה. למרות שנפצעה היא הצליחה לחסל בעצמה כמה מהם. מספר רב של שוטרים נרצחו בקרב עם המחבלים בתחנת המשטרה של שדרות. מאלי היא פורטרט שממחיש את גבורתם של כל כך הרבה גיבורות וגיבורים מכוחות הביטחון שניסו כמעט בידיים חשופות לעצור את ההתקפה, לעיתים רבות ללא כלי הנשק, בנחיתות מספרית גדולה. מופתעים אך נחושים לעמוד מול האויב, מאלי וחבריה עשו את ההבדל. בגבורה, באומץ, בסיפורים שממשיכים להישמע – אלה שהתרחשו ונחשפו לציבור ואלו שעדיין אינם ידועים לרובנו. היא לא הכי גבוהה, היא לא הכי חזקה, היא לא גבר, נלחמה עד הכדור האחרון, בלי כדורים, בלי לוותר.
לשייה
שי לי עטרי – הסתתרה במשך 27 שעות עם בתה התינוקת שייה, ללא אוכל ומים. בעלה נרצח. שייה שלי, המתוקה שלי, הנסיכה שלי. יום אחד אספר לך מה עברנו ויום אחד תביני שרק בזכותך שרדתי, קטנה שלי. את, שהפכת אותי לאמא ואני שהחלטתי להיות אמא שלך במלוא מובן המילה. אני כאן כדי לשמור עלייך, כדי להגן עליך, רצתי כדי להשתיק את בכייך עם כל גופי, כדי שהמחבלים לא ישמעו אותנו. לא שתינו ולא אכלנו – את ילדה חזקה ואני בשבילך חזקה עוד יותר. אני אוהבת שאת כזאת עקשנית, את מזכירה לי כל כך את אבא שלך, את יודעת. ההומור שלך והשטויות שלך כל כך מצחיקות שזה מזכיר לי את יהב ועוד אספר לך עליו, חיים שלי. בינתיים תני לי לנשק את גופך הקט שוב ושוב ולהחזיק אותך בטוחה בידי. את משאירה אותי בתנועה ולעיתים קרובות ערה, אפילו כשאני רוצה לישון. בשבילך אני קמה, בשבילך אני כאן, בשבילך הפרחים והאוויר הנקי וזה מזלי, ילדתי. מעולם לא נתתי לאף אחד לגעת בפסנתר שלי, במוזיקה שהיא המפלט שלי והאמת שלי, אבל את יכולה, בייבי את יכולה. תני לי לשיר לך ולנגן בשבילך. תסתכלי למצלמה, כי את המרכז ואת כל הסיבות שלי. אנשק אותך שוב שייה שלי. *הטקסט מדמה כתיבה בגוף ראשון, באופן אמנותי בלבד.
אמא
מירב לשם גונן – אמא של רומי גונן, שנחטפה ממסיבת הטבע ״נובה״. מירב היא קודם כל אמא, זה משהו כל כך מורגש, יש משהו כל כך ראשוני בנוכחות האימהית שלה. היא גם אמא של רומי, שחייבת לחזור לזרועותיה הפתוחות – רומי ומירב נהגו להחליף תמונות של שקיעות, בקשר אינטימי, פתוח, טהור וקרוב שהמרחק לא הצליח לנתק. בצעדים שקטים ובקולה העוטף, ללא מאמץ ולמרות דאגתה וכאבה, ניתן לחוש שהן מחוברות, שהיא מרגישה אותה, שיש משהו בלתי נראה שמחבר ביניהן ומאפשר לה לדעת, לדעת שהיא תחזור. מירב פותחת את זרועותיה בים האינסופי, עוצמתה הפנימית מזיזה את הגלים שמתקרבים אל רגליה כדי לתת לה חלק מהכוח שיש לים, לפני שהשמש תשקע והלילה ירד עלינו להחזיר את רומי, לפני שהשמש תשקע והלילה ירד, עלינו להחזיר את כולם.
אמא לביאה
נירה שרעבי ושלוש בנותיה יובל, אופיר ואורן מקיבוץ בארי. אחרי שבעלה נחטף, נירה פרצה לדירה תחת אש והצילה את בנותיה. משפחה שנשארה בלי אבא, בלי בית, עם מלא זכרונות וכאב. נירה לוקחת אותנו אל מה שהיה הסלון, היכן שעמד שולחן השבת ששימש לקידושים רבים, היכן שאבי המשפחה שנרצח בשבי בעזה, יוסי, נהג באופן קבוע להניח את כוס היין והחלה במרכז השולחן של ערב שישי לקראת ארוחת השבת. דבר לא ימלא את החסר – הן מניחות את החלה כמו שיוסי היה עושה, אמא שאוחזת בכיסא ריק ומחזיקה אותן כמו לביאה עוצמתית ואמיצה. כמה משפחות עוברות כל ערב שישי ואת השבת כשהן חסרות מישהו, מישהו כל כך אהוב, כל כך נחוץ, כל כך נוכח, כל כך חסר.
יד ביד
סיון משיח – פראמדיקית מתנדבת מסניף אלעד, ירדה לדרום בבוקר ה-7 באוקטובר. היא עזבה את בית הכנסת לפגוש כאוס וסכנה ומאות אנשים פצועים באמבולנס, דבר שלא ניתן להסביר במילים קצרות – דבר שלא האמינה שאי פעם תפגוש. בשבת היא נענתה לקריאת החירום וקידשה את החיים. השתקפות אמיתית של אמונתה, במעשיה לא היה דבר מלבד הרמוניה – היא לא חיללה את השבת, היא קידשה אותה. בבוקר ה-7 באוקטובר, ידיה העייפות היו מגואלות בדם ובזיעה, תפילותיה לא פסקו, שני העולמות נפגשו סוף סוף בתוך האמבולנס הזה – האמונה והתפילה הם התאחדו במעשה ומסירות נפש לעזרה, להושיט יד. לתת ולהאמין, הם התאחדו, הם הפכו לאחד, הם תמיד היו אחד. בדיוקן הזה סיון עוזרת לרפא עיקרון יהודי שהיה נראה פצוע גם הוא: אמונה ומעשה. אמונה ומעשה, להתפלל ולהאמין, תוך כדי שהיא מחזיקה את ידו של בחור שהיא לא יודעת את שמו אבל יודעת שהוא בסכנת חיים – היא שם בשבילו, כל כולה שם איתו בגוף וברוח. אמא לחמישה ילדים, שעות ארוכות מצילה חיים כמו שליחה אמיתית של ה׳, מקשיבה לקול בנה הקטן שביקש ממנה לחזור הביתה והיה זקוק לה לצידו, מפוחד מהפצצות היא הלכה אליו, לבשל לו ולנחם אותו גם. היא נישקה את מצחם כשעזבה את ילדיה הישנים וחזרה שוב לאמבולנס ברגע שיכלה, בלי שינה, כדי להציל חיים – תודה. תודה לא רק על החיים שהצלת אלא על זה שאפשרת לנו לראות אמת מוארת שהייתה מוצלת על ידי תפילתך השזורה יד ביד עם מעשיך.
אמת במלוא עוצמתה
סבין תעסה – נתיב העשרה. מה שעברה האישה הזו, אם לארבעה בנים. בממ”ד סגור, ללא מים, ללא חשמל, יודעת שבעלה נרצח כאשר קפץ על רימון שמחבלים זרקו כדי להציל את ילדיהם הפצועים, אחרי שהרג בעצמו כמה מהם – הילדים רצו פצועים לבית של אמא, שפתחה להם את הדלת והכניסה אותם לממ”ד. שי בן 9 וקורן בן 13, מדממים על המיטה. היא צועקת שמישהו יגיע, שמישהו יעזור לה ואף אחד לא בא. מוקדם יותר בשעה 6:40 היא דיברה עם בנה אור, שהיה בחוף הים בזיקים. 8 סירות חדרו, 12 מחבלים, ירו עליו והרגו אותו – איך אפשר להסתכל על המצלמה ללא הריקנות… לא נותר חדר אחד בבית שלה שהוא אידיאלי לצילום. במסדרון שם היא נשענת, הגוף שלה נתמך בקיר והעדשה שלנו תופסת אותה בנקודה שהיא לא כלום, שאין בה זיכרונות, כשהיא כואבת פחות. בין קירות ריקים, מוקפת בטון. בלי לנסות, בלי איפור, עם כנות ישירה וחדה של אחת הטרגדיות הכי מטלטלות שהיו ומעל לכל זה, נס אמיתי שהציל את ילדיה, גיבורים קטנים. היא לא מראה לנו כעס, לא מראה לנו עצב. סבין מראה לנו את האמת במלוא עוצמתה.
רוני
שרון אשל – אמא של התצפיתנית רוני אשל, זכרה לברכה. רוני הוכרזה כנעדרת במשך חודש ולאחר מכן הוכרז מותה. כאשר שרון נכנסה לסטודיו היא לא נכנסה לבד, לשנייה היה נדמה שכן, אבל לא חלפו יותר מכמה דקות וכל האוויר התמלא ברוני שלה. הצענו לה כוס מים קרים, מרגישות חסרות אונים, כי מה עוד נוכל לתת לה בעצם. בקול רועד היא מדברת את רוני כמעט מבלי להתכוון, אנחנו מקשיבות לה לפני שמתחילים, הנוכחות שלה כואבת, מרגשת והלב שלנו יוצא אליה ומציף אותנו בצונאמי שקט של עצב. הבושם שלה עוזר לדמיין את רוני מרגישה כל כך אהובה בזרועותיה, יודעת את ריחות אימה שמבשר רוך ואהבה. היא פותחת את הטלפון ומשמיעה לנו כמה הודעות מרוני ולפתע קולה מהדהד בחדר וממלא את נשימתנו בהדים. ואז התמונות שלה, אחת אחר השנייה, מלוות בסיפורים של ילדות וקיץ ואמון והומור וקסם וכל החדר עכשיו הוא רוני. המצלמה שחשבה לצלם את שרון לבד כבר הבינה שהיא לא תוכל, אנחנו משפשפות את העיניים ורואות את דמותה של רוני בשרון. את דמיונה החיצוני, את אור הנשמה שלה בנשימה של שרון, את נוכחותה שאינו פיזי, שאי אפשר לתעד – אבל הוא מורגש, מורגש היטב. רוני חיה בהשתקפות הברק העדין בדמעות שאינן מפסיקות לזלוג, ניסינו לייבש אותן, ללא הצלחה, כי שום דבר לא יוכל למלא את החלל של אמא שכולה. הידיים שחיבקו, שליטפו ונענעו את רוני בילדותה אוחזות את פניה שלה בדיוקן הזה, ידיים כשמסתכלים עליהם מקרוב אפשר לשמוע מהן את צעקתם המבקשות לחבק פעם נוספת, לגעת ולהרגיש בתוכם שוב את רוני שלה והדמעות אינן מפסיקות לזלוג.